כתבות בנושא איכות חיים
עיקרה של שיטת יהודית עמרה הוא עיסוק במאבק הפנימי התת-הכרתי שבין חיים למוות, הנחווה באופן חלקי או מלא כקונפליקט בין הרצון לחיות ולהתממש לרצון להרפות מהחיים ולהיעלם. שיטת הטיפול התפתחה במשך שנים מתוך התבוננות בתהליכים טיפוליים רבים ובטכניקות מגוונות
שיטת יהודית עמרה
מיכל ליבנה
עיקרה של שיטת יהודית עמרה הוא עיסוק במאבק הפנימי התת-הכרתי שבין חיים למוות, הנחווה באופן חלקי או מלא כקונפליקט בין הרצון לחיות ולהתממש לרצון להרפות מהחיים ולהיעלם. שיטת הטיפול התפתחה במשך שנים מתוך התבוננות בתהליכים טיפוליים רבים ובטכניקות מגוונות
איכות חיים
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. (דברים ל, יט)"
שיטת יהודית עמרה, שתוצג כאן לראשונה לקהילת מטפלים שאינם מתחומה, פותחה בישראל בעשור האחרון על ידי הגברת יהודית עמרה כדרך לאדם לא רק לדעת את נתיבו, אלא להטמיע את הידע כתחושה פיזית ממש. מפאת קוצר היריעה לא ארחיב במאמר זה על שורשי השיטה ודרך התפתחותה, ואסביר רק את מהותה.
תהליך הטיפול בשיטת יהודית עמרה מביא לשבירה של מנגנון אוטומטי אנושי שבו האדם חי את חייו מכוח האינרציה, ומתוך השבירה עולה האפשרות לבחירה מודעת בחיים. הבחירה המודעת מלווה בתחושת נוכחות וקיימות ומסייעת בצמצום הפער בין הפוטנציאל האישי לבין היכולת לממשו. הבנת שיטת יהודית עמרה עשויה לתרום להעמקה של יכולת ההתבוננות על המרחב הטיפולי ועל התהליכים המתרחשים בתוכו. בבסיס השיטה כמה עקרונות תאורטיים שנוסחו מתוך ניסיון טיפולי: חיבור הידע לחלקים הפיזיים והרגשיים בעזרת יצירת כוח פנימי מחזיק, חשיפת תחושה של חוסר קיימות ברבדים מגוונים בחוויית החיים, מעבר משליטה חיצונית לשליטה פנימית והתקדמות ספירלית ברמות הריפוי.
במאמר זה אפרט את עיקרי שיטת יהודית עמרה וחלק משלבי הטיפול אגב מתן דוגמאות ממקרי שבעה מטופלות ומטופלים, שתועדו לצורך כתיבת המאמר. שלושה בהם תועדו מתחילת הטיפול ולמשך כשנה, וארבעת האחרים תועדו בנקודות שונות בוותק הטיפול, בין שנתיים לשמונה שנים, בתהליך הטיפול בשיטת יהודית עמרה.
כל המטופלים והמטופלות נתנו את הסכמתם להיות מצוטטים במאמר זה, ואלמוניותם נשמרת.
הבחירה להיוולד, אם הייתה כזו, אינה חקוקה לרוב בזיכרוננו, ובכל זאת אנו כאן. עובדה זו עלולה לייצר תחושה בלתי מודעת שהדבר החשוב ביותר – החיים עצמם – לא התהוו מתוך בחירה שלנו, ולכן אחריותנו להם אינה ברורה מאליה. משל אם לא החלטנו בעצמנו, כיצד ייתכן שאנו בעלי האחריות? החיים עשויים להיתפס דבר מובן מאליו מבלי שתינתן הדעת על תכליתם, ועלולה להיווצר חוויה של חיים המתקיימים מכוח האינרציה ולא מתוך חיבור לחוויית משמעות והתפתחות.
מאמר זה מציע שאחד הגורמים היכולים ליצור שינוי בחוויית החיים כמובנים מאליהם הוא הידיעה שמוות הוא אפשרות הנוכחת תמיד. אומנם עובדה זו ידועה, אולם ידיעה תאורטית בלבד ניתנת להדחקה במידה רבה. לעומת זאת כאשר אנו חווים את המוות בכל תא ותא של גופנו ממש כשם שאנו חווים חום, קור או רעב, חוויית החיים כמובנים מאליהם קורסת, ואנו נאלצים לבחור – חיים או מוות. ההכרה בממשותו של המוות היא חוויה מטלטלת ופוקחת עיניים ובעלת פוטנציאל גדול לשינוי חוויית החיים (Frankl, 1985).
כדי להכיר בממשותו של המוות ברמה החווייתית יש לבוא במגע עם האין, עם החלקים הנפשיים שאינם נגישים לנו, המכוסים בשכבות הגנתיות היוצרות תחליפי חוויה ומעמעמות את חרדת המוות שהאין מעורר (Ogden, 1992; Eigen, 2004). שכבות הגנה אלו גורמות לתחושות של ריקנות, חוסר אותנטיות, אטימות רגשית ואף חוויה של זיוף (Winniccott, 1965). ריבוי ההגנות מרחיק את האדם מטבעו האמיתי ויוצר קליפת עצמי (Winniccott, 1965). קליפת העצמי שואפת לאפשר התאמה הישרדותית, אולם מכסה על העצמי האמיתי והופכת אותו למקום לא נגיש לאדם, שאין בו צמיחה והתפתחות (Winnicott, 1965; Winnicott, 1969). ככל שההגנות מתחזקות כך הולך גרעין העצמי ומתנוון, והמגע עימו הולך ופוחת (Winniccott, 1965). הסרת שכבות ההגנה כרוכה בכאב ובפחד לקרוס, להתמוטט ולהיעלם (Winniccott, 1974), אך מביאה לחוויית גילוי עצמי, חיות והתחדשות נפשית.
מאמר זה מציע התבוננות על קונפליקטים אישיים כנובעים מחוויה אנושית משותפת שבה מתקיים מאבק בין שני כוחות בסיסיים ומנוגדים: שאיפתנו לחיות ושאיפתנו למות. הרצון לחיות מבטא את השאיפה להתמודד ולהתפתח, אולם כתוצאה מהקושי, הסבל, המצוקות, המכאובים והמגבלות שמהווים חלק אינטגרלי מהחיים, מתקיים בתוכנו גם הרצון למות, המשקף כמיהה להרפיה מוחלטת, למנוחה גמורה, למקום שבו אין צורך בהתמודדות (פרויד, 1927, 1930). זהו קונפליקט ראשוני של האדם (ליבנה, 2018; Amara, 2018). הרצון התת-מודע לחדול מלחיות מעורר פחד מהמוות, לכן כל עוד המאבק בין הכוחות המנוגדים לא נחשף להכרה המודעת, יש לו השפעה ניכרת על מוטיבציה של האדם לברוא מנגנוני הגנה שיקלו עליו לא לחוש את הרצון לחדול והפחד המתלווה אליו ולהמשיך לתפקד למרות היעדר, מינורי או מהותי, של הרצון לחיות. מתוך חשיפת הקונפליקט בין הרצונות ברמה החווייתית יכולה להיווצר אפשרות לבחירה מודעת בחיים, בחירה שתחזק את הרצון לחיות ואת תחושת היכולת להתמודד עם אתגרי החיים.
לחיזוק רצון החיים יש השפעה בכוח על תחושת הבריאות במובנה הרחב. הבחירה המודעת בחיים אינה חד-פעמית ועליה להיעשות שוב ושוב, כספירלה, בכל חשיפה של רובד עמוק יותר בנפש האדם.
היכולת לבנות כוח פנימי המחובר לרצון החיים, ראשיתו בחשיפת הקונפליקט והכרה חלקית במנגנוני ההגנה המסתירים אותו. ככל שההגנות נחלשות – כתוצאה מההכרה בהן והעבודה הטיפולית, שתתואר בחלקה בהמשך המאמר – כך מתחזק הכוח הפנימי והופך למהותי יותר, כפי שיוסבר.
כוח פנימי זה מייצר חיבור מחדש לגרעין עצמי אותנטי ומקדם את צמיחתו. עם התחזקותו של הגרעין הפנימי מתרחבת יכולת ההתמודדות של הפרט עם קשיי החיים ואתגריהם ממקום בריא ומתפתח יותר ופחות הגנתי-הישרדותי, ובכך מתאפשרת תחושת חיות וחירות פנימית ויכולת רבה יותר לבטא את הטבע הייחודי והיכולות האישיות.
עיקרי שיטת יהודית עמרה יוצגו להלן, תוך המחשתם בציטוטי מטופלות ומטופלים. מפאת קוצר היריעה לא יפורטו במאמר זה כל טכניקות הטיפול של השיטה המאפשרות לאדם לחוות מצב פנימי עמוק ובכך עוזרות לחשוף רבדים תת-הכרתיים. הציטוטים משקפים רבדים אלו.
עיקרה של שיטת יהודית עמרה הוא עיסוק במאבק הפנימי התת-הכרתי שבין חיים למוות, הנחווה באופן חלקי או מלא כקונפליקט בין הרצון לחיות ולהתממש לרצון להרפות מהחיים ולהיעלם. שיטת הטיפול התפתחה במשך שנים מתוך התבוננות בתהליכים טיפוליים רבים ובטכניקות מגוונות (Amara, 2018). במהלך ההתבוננות התגלו שלושה נושאים עיקריים, צירים, שמרבית המטופלים והמטופלות חווים בתהליך הטיפול: קשר לעולם, קיימות בעולם, תנועה בעולם.
לכל ציר שני קטבים: בציר הקשר לעולם מצויה תחושת ניתוק בקוטב אחד של הציר, ובקוטב השני קיימת תחושת חיבור; בציר הקיימות בעולם בקוטב האחד יש אי-קיום ובשני קיימות ונוכחות; בציר התנועה בעולם מצוי קוטב מאמץ והחזקה מול קוטב תנועה טבעית ושליטה פנימית. שלושת הצירים מבטאים את נושאי העבודה הטיפולית המתבצעת הן בחדר הטיפולים הן מחוצה לו, כעבודה עצמית של התבוננות ועשייה, בהתאם לשלבי הטיפול השונים ובהנחיית והמלצת המטפל או המטפלת. העבודה על שלושת הצירים מחזקת את החיבור הישיר לחיים ובו בזמן מפחיתה את האינטראקציה ההגנתית הפנימית והחיצונית. החיבור הישיר לחיים נוצר ככל שהבחירה המודעת בחיים מעמיקה, אף שהבחירה לא בהכרח נאמרת מפורשות, אלא לרוב מגיעה כתחושה וכהבנה כתוצאה מהתהליך הטיפולי.
ההתקדמות בתהליך היא ספירלית, כלומר הצירים העיקריים חוזרים ומופיעים – בכל פעם באופן עמוק וברור יותר – וכל סיבוב בספירלה מביא עימו חוויית התפתחות חדשה, התבוננות מעומק אחר והתמודדות אחרת בפועל.
הדגש המרכזי העולה מהניסיון הטיפולי בשיטה הוא שהשינוי המהותי מתרחש במטופל או במטופלת ככל שהם חשים את הידע המתגלה להם על עצמם ועל דרכי הפעולה שלהם בעולם, ולא מסתפקים בידיעה תאורטית של ידע זה. כדי לחוש את התחושות ולא רק להבינן ולדעתן, נעשה שימוש בטכניקות טיפוליות המנגישות רבדים תת-הכרתיים, וכן נדרשת עבודה עצמאית רבה של התבוננות אקטיבית, הנלמדת בהדרגה על ידי המטופלים והמטופלות עם התקדמות התהליך הטיפולי.
הניתוק נחווה כתחושה קשה של אובדן דרך וחוסר חיבור לעצמי ולחיים:
"אני בתחתית בור, אין שום אור, כמהה לאור [...] חווה ריק [...] זה כמו דלות, שעמום [...] "; "לבד, מנותקת [...] לא להיות בתוך הדברים שבחוץ אלא לידם [...] חוסר חיות"; "אבודה בעולם [...] בלבול [...] כמו ללכת לאיבוד, מפחיד [...] חושך, בדידות".
בחוויית הניתוק אדם לא מצליח להרגיש את ממשות החיים, ולכן יש הרגשת ריקנות, תחושת הימצאות ליד החיים וחוויית ניכור וזרות:
"ויתור על הגוף, לא מכירה אותו, זה לא שלי [...] זאת תחושת חוסר חשק, כמו אדישות, אפאטיות", "רואה גוף כמו מפלצתי, זאת לא אני [...] זרות".
כאשר תחושות אלו מגיעות להכרה כתוצאה מהתהליך הטיפולי, מטופלים מתארים שהם מזהים אותן גם בחייהם, וכך יכולה להתחיל עבודת התבוננות יומיומית; ההתבוננות כשלעצמה יוצרת שינוי הדרגתי אף מחוץ לפגישות הטיפוליות.
הניתוק בין החלק בנו שרוצה לחיות ולהתממש בעולם לבין החלק שרוצה להרפות ולהיעלם נחווה לעיתים קרובות כמאבק בין רוח לחומר, בין קל ואוורירי לכבד ודחוס, ואפשר להבינו כמייצג את המאבק התמידי בין חיים למוות בתוכנו:
"הראש נפרד מהגוף, הראש קל והגוף כבד, כואב. זה כמו גוף בלי ראש [...] הרגשה של חוסר טעם, זאת ממש ההרגשה בגוף: תחושת חוסר משמעות, לא רוצה את זה [...] עדיף ללכת, לא להיות"; "הראש מושך למעלה, כמו הליום. הגוף כבד ומושך למטה [...]"; "מרגישה שכלום לא מחובר לכלום, הכול חלקים נפרדים [...] אין שליטה בהם, כל חלק עושה משהו אחר"; "הרצונות מתרוצצים בפנים, יש שם פיצול [...] משיכה לשני כיוונים שונים, כמו להיקרע, מאוד כואב".
כאשר הניתוק והזרות מתחדדים מתחולל היפוך ומתחיל חיבור לגבולות חומריים, לקרקע בטוחה, לגוף. תחילה עלול החיבור להיחוות כלא נעים כלל, כצמצום, כדחיסות, כחנק וכבהלה:
"כאילו שהרגל תקועה באדמה [...] תקיעות, מוגבלות, לא יכולה לזוז [...] בהלה [...] כאילו שהרגל מחוברת לאדמה, כמו מגנט [...]"; "מרגישה גועל, ממש סלידה, צמצום נורא חזק, לא מסוגלת להיות בזה [...] משום מה עולה לי המילה חומר, כולי בצבע חום, כלואה בתוך החומר, מחנק. בחילה [...] עכשיו פתאום יש תחושה של נוכחות, יש בלבול – דחפו אותי פתאום לעולם, לא יודעת למה. כעס גדול, מרגישה אותו באף"; "זה סוגר עליי, אין אוויר, מחנק, כמו בוואקום, הולך ונסגר עליי [...] תיחום"; "מרגישה הרבה צמצום [...] קלאוסטרופוביה, פאניקה, מרגישה את כל הגבולות של הגוף כמו עצבים [...] בוערים, כאילו משהו מנסה לפרוץ החוצה [...] זה מצמצם [...] צריך לשבור"; "לא נוח לי בגוף. מרגישה כאילו כל פעם זה בנקודה אחרת [...] מעצבן. אני כמו עקומה בתוך הגוף. אני מרגישה שאני נלחמת בלא להילחם [...]".
מתוך החוויה הקשה אפשר לראות שמתחילה באופן טבעי תחושת קבלה והסכמה, וזו נחווית כמו תחושת התמזגות בין חלקים רוחניים לחומריים ומורגשת כתחושת התרחבות נעימה, כיתר מקום בגוף, כיציבות וביטחון:
"כאילו שיוצאים שורשים מהרגל לאדמה [...] נעים יותר, תחושת יציבות [...] בטחון"; "מרגישה חזק את הרגליים ומעל לראש – יש לי מסגרת, בתוכה מרגישה את הלב. תחושה של שלמות [...] "; זה יוצר נפרדות [...] שקט [...] יש מרחב [...] נכנס אור"; "הרגשה של אור בתוך גבולות"; "קבלת הגבולות בהסכמה יוצרת תחושת סנכרון והרמוניה"; "עכשיו מרגישה כמו מין כניעה, התמסרות [...] נוחות רפויה [...] חוויה של הזדקפות. אני אחת עם הגוף [...] מרגישה תקשורת בין כל התאים וכל החלקים [...] כמו הרמוניה, הכול פועל יחד"; "עכשיו הכול נהיה שקט. הכול רגוע. כמו לבן. נקי. זה נעים, שהמוח לא עובד, שהכול במקום. אני מרגישה את הרגליים שהן כבדות ומונחות"; "בהירות [...] צלילות [...] כאילו שאני רואה את כל האיברים הפנימיים [...] תחושה מאוד נעימה, תחושה של חיים".
כאשר האדם אינו מבין את המאבק האנושי הפנימי, הוא משליך את התנגדותו לגבולות על נסיבות, אירועים ואנשים בעולם החיצוני, וכתוצאה מכך משמר תחושת אי-קיום ובדידות.
כדי ליצור חוויה של קיימות ראשית יש להכיר בחוויית אי-הקיום, המופיעה תחילה אצל האדם באופן עמום בלבד (Amara, 2018) כתחושות של חוסר אותנטיות, אי-רלוונטיות, חוסר נראות, חוסר השפעה, חוסר מקום בעולם, חוסר התמודדות וביטול עצמי:
"בתוכי מרגישה שהכול בכאילו, רק שלא יגלו מי אני באמת [...] לא חכמה במיוחד, אין לי כישרונות מיוחדים [...] לא שווה"; "אף פעם לא עשיתי משהו שאני אוהבת, חיה רק בשביל הסביבה [...] אני רק קיימת, אבל לא חיה"; "כמו תחושה של ריצוי, אני לא באמת אני, רק מה שכולם רוצים ממני"; "כמו מריונטה, מישהו או משהו אחר מושך בחוטים"; "אני צועקת וצועקת ואף אחד לא שומע, כמו בתוך פעמון גדול מזכוכית".
האדם מכלה את כוחותיו בניסיון להיאבק בנסיבות, באירועים ובאנשים בעולם החיצוני, עליהם הוא משליך את אי-הקיום הפנימי, כדי להראות לעצמו ולעולם את קיומו המיוחד:
"הרגשתי שאני נעלמת, שלא יראו אותי [...] לצעוק שאני אחרת ולהראות שאני פה [...] להראות שאני לא כמוכם [...] שיראו שאני מיוחדת"; "כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי [...] שיראו מי אני, להיות מעל כולם [...] בתוכי אני מרגישה שהכול שקר [...]"; "כולם מוחקים אותי, אין לי קול בעולם".
תחילה אי-הקיום נחווה, כאמור, כתוצר של נסיבות חיצוניות, אך במהלך הטיפול המטופלת או המטופל מתחברים באופן ברור יותר לחוויית אי-הקיום וחווים אותה כחוויה פנימית, במנותק בנסיבות חיצוניות:
"מרגישה מיותרת, לא רוצה להרגיש ככה [...] כמו הזיה, כאילו הרגשתי שאני לא קיימת [...] הכול ריק, הגוף כמו מסגרת ובפנים אין כלום"; "מרחפת באוויר, כאילו שאני לא נמצאת בכלל, אני רק אוויר, אין גוף בכלל".
כאשר תחושת אי-הקיום מתחילה להתחוור כחוויה פנימית יכולה להתחיל לקיחת אחריות עליה, ובאופן פרדוקסלי, למרות המפגש עם התחושה הקשה, מטופלים מתארים יותר רוגע מעצם הבהירות הפנימית. בה במידה שהתקשורת הפנימית מתבהרת, כך נהיית גם התקשורת החיצונית בהירה. כביכול אנו משקיפים הן פנימה הן החוצה דרך חלון ששמשתו נקייה יותר. מתוך כך מתחילים להתחזק ההכרה בקיימות והערך העצמי.
"פתאום אני נוכחת, פתאום יש לי מקום [...] אני נמצאת שם, לא רק מספר"; "מעריכה את עצמי אמיתי, לא במאמץ"; "כמו שאני, ככה זה צריך להיות"; "אני במקום שאני לא צריכה להראות כלום, אני כל יום אומרת תודה על המשפחה והחברים שלי ומרגישה שהם מעריכים אותי"; "תחושה שהגוף עצמו יותר מוצק, יותר מסה. כאילו שאני יותר אני, יותר קיימת", "קבלה עצמית, עומדת על קרקע ומרגישה שהיא שלי, פה זה המקום שלי"; "זה כמו לפקוח עיניים, לצאת ממקומות צרים וחשוכים, אל התרחבות וקיום".
ככל שתחושת הקיימות גוברת האדם מגלה את טבעו האמיתי, רואה יותר את חשיבותו ואת יכולותיו, ומטופלים ומטופלות מתארים תדיר שגם הסובבים מתחילים לראות את ערכם ולכבדם. כמו כן אובדן הכוחות הנובע ממאבק בתחושת חוסר הנראות מצטמצם, ומתגבר תהליך של שימוש בכוחות למימוש פוטנציאל.
כאשר נעדרת תחושת נוכחות וקיימות יש חוויה של החזקת משימות החיים מתוך מאמץ רב:
"מרגישה שאני לא אני, כמו ריצוי, זה כמו תחושה של זיוף. זה המון מאמץ, הכוחות מתבזבזים, עייפות גדולה"; "כמו תפאורה שתיפול [...] אני איפול הרבה יותר עמוק. הכול בנוי על התפאורה. אני לא יודעת מה יפתח כשהכול יקרוס"; "סובלת מחרדות [...] אני כל הזמן בקונטרול [...] עכשיו זה משתלט עליי [...] פחד למות [...] כל הזמן דואגת ומנסה לשלוט במה שכולם עושים".
מתחת למאמץ ולהחזקה שוכנת תחושת אי-סדר והתפרקות:
"מרגישה אובדן שליטה, התפרקות, ערפל [...] אני לא מכירה את התחושה הזאת [...] קשה לי להיות בזה [...] מפחיד".
תחושת הכאוס העמוקה מורגשת גם בגוף:
"הגוף לא מקבל אוויר, יש אוויר אבל אין חמצן [...] אובדן שליטה [...] הכול רועד [...] גם בראש אני לא שולטת בכלום [...] חלשה, לא מסוגלת להיות ככה [...] חולשה נוראית [...] כאילו כל הדם יוצא מהגוף, כמו להתעלף".
כאשר מתקיים מגע עם החוויה הכאוטית היא מתחילה להשתנות לחוויית סדר וכוחות מחודשים, ואלו מתוארים כמו שליטה חסרת מאמץ של האדם בעצמו:
"כמו סדר חדש [...] תנועה שמתרחשת מעצמה, באופן טבעי. זה לא אני עושה, זה קורה לבד [...] מאוד נעים"; "אני הרבה יותר ערנית והרבה יותר מספיקה [...] יש יותר אנרגיה ויש יותר ביטחון להשתמש בה [...] פחות בזבוז, תחושה של כיוון"; "לפני זה הייתי ממש באוויר. שום דבר לא היה מחובר למציאות, הכול היה לא מחובר למציאות לא ראיתי טוב את העולם. ועכשיו כשאני פה על הקרקע הדברים יותר יושבים"; "יש יותר תחושת חיבור, כמו שליטה שהיא לא שליטה [...] שליטה לא בכוח [...] תחושה של משהו טבעי [...] פשטות"; "כבר אין התקפי חרדה, לפעמים יכול לבוא כמו רמז [...] כאילו לרגע אין אוויר, אבל היום אני שולטת, לא רוצה להגיד שולטת, אבל יודעת שזה יהיה בסדר, יותר ביטחון בגוף [...] הרבה פחות חרדה [...] יותר יודעת [...] אין לי דרך לשלוט מרחוק, יכולה לשלוט רק בעצמי [...] יותר רגועה, עסוקה בעניינים שלי ואפילו נהנית מהשקט"; "אני מרגישה שאני קצת מרחפת. קצת מפחיד. פחד לרחף יותר מדי [...] מצד אחד שליטה מצד שני [...] אין לי מילים. יש קצת יותר הקלה. יש יותר שליטה. יותר טוב. אני מרגישה אותה ברגליים, כמו תנועה שמתחילה ברגליים, תנועה שמתחילה לבד, מעצמה".
תחושת השליטה הפנימית באה לידי ביטוי בבחירות חדשות – המורגשות כמדויקות יותר, בביטחון רב יותר של האדם ביכולתו להתמודד ובהגדלת היכולת של האדם לסמוך על עצמו, ומתוך כך, בהמשך הדרך, גם על הסביבה החיצונית.
שכבות ההגנה הנוצרות במהלך החיים רבות מספור, והן מתבטאות בכל מרכיבי האדם – תחושות, רגשות, קוגניציה והתנהגות –בכל שכבות ההגנה מצויים ביטויים של הקונפליקט בין הרצון לחיים ורצון למוות, שאפשר לכנותו גם אי-רצון בחיים. הקונפליקט מבוטא בצורה שונה בכל שכבה ועשוי להיראות אחרת, למשל בשכבה אחת המאבק יבוטא בצורך להרגיש לעומת הפחד מלהיפגע; בשכבה אחרת יבוא לידי ביטוי ברצון להתנסות בדברים חדשים מול רצון להישאר במוכר ובידוע; בשכבה אחרת, יגולם במאבק כין תשוקה להשמיע קול ודעה ובין הפחד מתגובה שלילית; בין הרצון
לבלוט לרצון להיעלם; בין הרצון לשלוט לצורך להרפות ועוד. לפי שיטת יהודית עמרה קונפליקטים אלו הם הפנים הרבות של המלחמה המתמדת בין אנרגיית החיים לאנרגיית המוות שבתוך כל אדם.
הספירליות של התהליך נובעת מהצורך לעבור דרך שלל ביטויי המאבק כדי לחבר את האדם בכל פעם מחדש להבנה שהוא חווה שוב ושוב את המאבק הבסיסי האחד. ככל שההבנה שוקעת מתחילה באופן טבעי לקיחת אחריות על הקונפליקט התמידי הזה, ומכך מתאפשרת יתר צלילות בהתבוננות על דילמות החיים. בכל סבב בספירלה מתרחש תהליך שבו אי-הרצון עובר מהתת-מודע למודע, ומשכך פוחת הצורך בשקר עצמי, להסתרת הקונפליקט. ככל שהמטופל או המטופלת מתקדמים בטיפול כך הם מגיעים להכרה במידה ברורה יותר ומהירה יותר בכל שכבת הגנה, ופעולתו האוטומטית של אי-הרצון על האדם הולכת ופוחתת. ככל שפוחתת השפעתו האוטומטית של אי-הרצון בחיים, כך גדל רצון החיים.
ביסוד שיטת יהודית עמרה עומדת ההנחה שבתוכנו מתקיים מאבק תמידי בין רצון לחיות ולהתממש לבין הרצון להרפות ולחדול. הדרך להתמודד עם המאבק היא לחשוף את השכבות המסתירות אותו ובה בעת לחזק את בניית הכוחות הפנימיים. כוחות אלו יוצרים מרחב פנימי וקיימות, ואלו מגדילים את יכולת ההכלה של המאבק וההתמודדות עמו, ובכך מתאפשר למטופל לחוש את הרצונות המנוגדים פחות כמאבק ויותר כקונפליקט בר הכלה. הטיפול בשני הערוצים מקורו בראיית הקשר שבין שני התהליכים: ככל שהכוח הפנימי מתחזק כך מתאפשרת הסרת השכבות, וככל שהשכבות מסולקות האדם מתחבר לתחושת העצמי הפנימי; תחושת העצמי הפנימי תומכת בהגדלת הכוח מבפנים החוצה ובה בעת נתמכת על ידו. עם חשיפת הקונפליקט והפיכתו למודע מתרחשת הכרה בתחושת אי-הקיום הפנימית, וכך פוסקת בהדרגה ההשלכה של תחושה זו על אנשים ואירועים בעולם החיצוני. משכך חוויית הקורבנות והמלחמתיות פוחתת, ומתחילה להתפתח תחושת קיימות, המלווה בתחושות אחריות למהלך החיים ולהתמודדות עימם. אלו מעצימות את תחושת השליטה של אדם בחייו הפנימיים, ובהדרגה גם בחייו החיצוניים.
לפי שיטת יהודית עמרה יש קשר הדוק בין הצירים העיקריים שהמטופלים והמטופלות מתמודדים עימם בתהליך הטיפולי: לצורך בניית קיימות נדרשת הסכמה לגבולות, אך הרוחניות מטבעה חסרת תיחום וגבול, ואפשר להבינה כחלק בנו המחובר לחוויית אחדוּת, התפשטות ואין-סוף, חלק השואף תמיד להיות חופשי מגבולות ומגבלות ונטול התמודדות. מגע הרוח בחומר יוצר חוויה של צמצום קיצוני, ומתוך כך החלק הרוחני מתנגד לדחיסות, לכובד ולגבול – במציאות החיצונית או הפנימית – ואף נלחם בהם. מפאת התנגדות הרוח לחוקי החומר אנו שרויים בחוויית חוסר קשר לעולם ולחיים. עם זאת כאשר נוצרת הסכמה מרצון לגבול, מתחילה חוויה של קיימות והתרחבות, משל קיבלנו על עצמנו את חוקי העולם, ועתה אנו יכולים להתחיל לחיות ולהתממש בתוכו. זהו תחילת השינוי מאי-קיום לקיימות ונוכחות.
בה בשעה החיבור לעולם מעורר בנו קשר לתחושת הקטנוּת והמוגבלות שלנו לנוכח הדברים שמחוץ לשליטתנו, בדומה לחווייתו של אדם הניצב מול כוחות טבע איתנים, ויש להסכים להרגיש את חוסר השליטה כדי להתחבר לכוח הפנימי ולתחושת השליטה הנכונה, שהיא השליטה בהכוונת חיינו שלנו. החיבור לכוח הפנימי מפחית את הפחד מאובדן שליטה ובהתאמה את הצורך להכחיש את חוסר השליטה הקיים באספקטים רבים של החיים וכך משחרר את האדם מהשקעה תמידית של מאמץ ביצירת אשליית שליטה אומניפוטנטית ומאפשר מיקוד בשליטה הפנימית על עצמנו ועל
אירועים בחיינו שאכן יש לנו יכולת להשפיע עליהם, וכך נוצרת תנועה טבעית יותר ופחותת מאמץ.
מרבית התהליכים בשיטת יהודית עמרה נחווים תדיר על ידי מטופלים ומטופלות ככואבים, קשים ולא נעימים, וזאת על שום החיבור החד לתחושות של צמצום, עצב, אובדן, מוגבלות, חוסר שליטה, אין אונים וחוסר קיימות. אך ככל שאדם מתפתח גדלה התחושה של היות חלק מהחיים, ופוחתת התחושה של חיים "ליד" החיים, העלולה לגרום להרגשה תמידית של החמצה. עם התקדמותו יבחר אדם יותר ויותר בתהליכי התפתחות מתוך הרצון להתממש, ולא רק מתוך חוסר ברירה וסבל, רגשות המביאים את הפרט על פי רוב לתחילתו של תהליך טיפול.
ההתפתחות יוצרת חוויה של חיבור לתחושת משמעות – רגש מרכזי בתהליך – המחליפה את חוויית חיים כדבר מובן מאליו ואוטומטי שאיננו בוחרים בחוויה של תכלית וטעם. ככל שחוויית המשמעות מקבלת מקום תחושתי-חווייתי בתוכנו, כך מתחזקת תחושת זכות הקיום של האדם בעולם כפי שהוא, ומתחילים לגדול בתוכו רצון לחיים, וכן רצון וכוח למימוש עצמי בתוך עולמו באמצעות ביטוי החלק הייחודי שבו. בתוך התהליך גדלה קבלת האנושיות הבלתי מושלמת, ומתוך כך קטן הצורך באישור חיצוני בלתי פוסק, וכן צומחת יכולת ההשפעה הטבעית של האדם על חייו ועל סביבתו. תהליך העבודה בשיטת יהודית עמרה הוא ספירלי ואין-סופי משום שכדי לחשוף רבדים חדשים יש להתחבר בכל פעם מחדש לחוויית האין. אולם החיבור נעשה בכל פעם ממקום עמוק יותר, בשל יותר, מבין, בוגר ומקבל יותר. כשם שהכאבים בתוכנו הם אין-סופיים, כך הולכות רמות הריפוי ומעמיקות, ואין להן סוף כל עוד האדם רוצה להתפתח.
ייחודיות השיטה היא ביכולתה לאפשר לאדם להרגיש שהידע מצוי בתוך תאי גופו, בעצמו ובבשרו ממש, וכך ההבנה התאורטית מתפתחת לתחושה שמטופלים ומטופלות מתארים אותה כידע חי. ככל שהאדם מתקדם, מתפתחת הלימה בין הרגש, המחשבה והעשייה. אז האדם חי בחיבור, נמצא בתוך החיים וחי את האמת הפנימית שלו (Amara, 2018). אפשר לתאר את חוויית ההתקדמות בתוך התהליך כהתעוררות הדרגתית ההולכת ומעמיקה של אדם אל תוך חייו שלו עצמו, אל נתוניו הטבעיים ואל הנתיב הייחודי שהוא מתווה בעולמו.
מצורפת דוגמה לתהליך פנימי שלם של אישה המטופלת בשיטת יהודית עמרה זה שלוש שנים. התהליך התרחש במהלך פגישה אחת ועולים ממנו הנגיעה בנושאים העיקריים שדובר בהם לעיל והמעבר בין התחושות הקוטביות: הרגשת חוסר הרצון לחיות נהפכת לרצון לחיות; חוויית אי-הקיימות משתנה לתחושת קיימות; חוסר הסכמה לגבולות משתנה להסכמה וקבלה; ותחושת שליטה מגיעה לאחר מגע עם תחושת חוסר שליטה:
"מרחפת בלי גבול, אין גוף, אין אני בכלל, מאוד נעים. עכשיו מתחיל הרבה כובד, כולאים אותי, ערבוב רגשות – עצב, כאב מחנק. יש משיכה מטה, כובד. קשה ללכת, כמו משקולות על הרגליים, זה מגביל אותי, כמו מסגרת, סוגר אותי. מחליש, נופלת על הרִצפה, שרועה, לא מנסה לשנות כלום. התמסרות. מקבלת – מה שיהיה, יהיה. שקט. ריק. שום דבר בחוץ לא מעניין אותי, רק נוכחת עם הגוף. כל העולם זו אני. נולד משהו, חיים. מרגישה זרמים בתנועה. איפה שיש תנועה יש מגוון: תשוקות, חוסר נוחות, הרבה תחושות. הזרמים מגיעים לראש – הוא מתחבר לאין סוף, אבל אני על הקרקע. אני לא יודעת כלום. חווה רק את המשיכה למעלה ואת המשיכה למטה. אין כלום חוץ מהחוויה הזאת. אין לי שליטה על כלום, מרגישה רק את התחושות ואת החיבור. כבדות. הסכמה להיות פה, כי חוץ מזה אין כלום. ככל שיש יותר הסכמה יש יותר זרמים, יותר תחושת חיים. ככל שתחושת החיים מתחזקת, החיבור מתחזק. כמו שכבה מסביבי, ואז יש את החיות גם מבפנים וגם את השכבה מסביבי שכאילו מזינה אותי במשהו. יש לי תפקיד. יותר יציבות ושייכות לקרקע. משהו מתחבר לרצפה. יציבות עם ביטחון, לא משהו שיכול ליפול. אין ספק. מרגישה רק מה שעכשיו. כמו להיות בשליטה טובה. רק הנוכחות שלי פה. הולכת בלי דאגות. התמסרות. קלילות עם חיבור לקרקע. זרימה."
פרויד, זיגמונד (1927). עתידה של אשליה. בתוך: התרבות והדת. תרגום: קנטור, א. תל אביב: ספרית פועלים (2000)..
פרויד, זיגמונד (1930). תרבות בלא נחת. בתוך: התרבות והדת. תרגום: גוטשלק, י. תל אביב: ספרית פועלים (2000).
ליבנה, מ' (2018). חוויית הפסיכוזה: המודל הסובייקטיבי של האדם. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3683
Amara, I. (2018). The Judith Amara Method. private publication.
Eigen, M. (2004). Psychic deadness. Karnac Books.
Frankl, V. E. (1985). Man's search for meaning. Simon & Schuster.
Ogden, T. H. (1992). The primitive edge of experience. Jason Aronson.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press.
Winnicott, D. W. (1969). The use of an object. International Journal of Psychoanalysis, 50(4), 711-716. https://www.pep-web.org/document.php?id=ijp.050.0711a
Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Journal of Psychoanalysis, 1(4), 103-107. https://www.pep-web.org/document.php?id=IRP.001.0103A
מיכל ליבנה מטפלת בשיטת יהודית עמרה משנת 2012, מרצה ומורה מוסמכת בשיטת יהודית עמרה וחברה בצוות העוסק בפיתוח השיטה.
מכשירה מטפלים ומלווה אנשים בתהליכי שינוי אישיים ועסקיים בשיטת יהודית עמרה.
בעלת תארים B.A בפסיכולוגיה ו-M.A בבריאות נפש קהילתית
הומאופטית קלאסית Rc.Hom, משנת 1999
תודתי לאלה נחום ומיכל גולדברג על עזרה ברישום ועיבוד הנתונים.
תקציר
שיטת יהודית עמרה, שתוצג כאן לראשונה לקהילת מטפלים שאינם מתחומה, פותחה בישראל בעשור האחרון על ידי הגברת יהודית עמרה כדרך לאדם לא רק לדעת את נתיבו, אלא להטמיע את הידע כתחושה פיזית ממש. מפאת קוצר היריעה לא ארחיב במאמר זה על שורשי השיטה ודרך התפתחותה, ואסביר רק את מהותה.
תהליך הטיפול בשיטת יהודית עמרה מביא לשבירה של מנגנון אוטומטי אנושי שבו האדם חי את חייו מכוח האינרציה, ומתוך השבירה עולה האפשרות לבחירה מודעת בחיים. הבחירה המודעת מלווה בתחושת נוכחות וקיימות ומסייעת בצמצום הפער בין הפוטנציאל האישי לבין היכולת לממשו. הבנת שיטת יהודית עמרה עשויה לתרום להעמקה של יכולת ההתבוננות על המרחב הטיפולי ועל התהליכים המתרחשים בתוכו. בבסיס השיטה כמה עקרונות תאורטיים שנוסחו מתוך ניסיון טיפולי: חיבור הידע לחלקים הפיזיים והרגשיים בעזרת יצירת כוח פנימי מחזיק, חשיפת תחושה של חוסר קיימות ברבדים מגוונים בחוויית החיים, מעבר משליטה חיצונית לשליטה פנימית והתקדמות ספירלית ברמות הריפוי.
במאמר זה אפרט את עיקרי שיטת יהודית עמרה וחלק משלבי הטיפול אגב מתן דוגמאות ממקרי שבעה מטופלות ומטופלים, שתועדו לצורך כתיבת המאמר. שלושה בהם תועדו מתחילת הטיפול ולמשך כשנה, וארבעת האחרים תועדו בנקודות שונות בוותק הטיפול, בין שנתיים לשמונה שנים, בתהליך הטיפול בשיטת יהודית עמרה.
כל המטופלים והמטופלות נתנו את הסכמתם להיות מצוטטים במאמר זה, ואלמוניותם נשמרת.
מבוא
הבחירה להיוולד, אם הייתה כזו, אינה חקוקה לרוב בזיכרוננו, ובכל זאת אנו כאן. עובדה זו עלולה לייצר תחושה בלתי מודעת שהדבר החשוב ביותר – החיים עצמם – לא התהוו מתוך בחירה שלנו, ולכן אחריותנו להם אינה ברורה מאליה. משל אם לא החלטנו בעצמנו, כיצד ייתכן שאנו בעלי האחריות? החיים עשויים להיתפס דבר מובן מאליו מבלי שתינתן הדעת על תכליתם, ועלולה להיווצר חוויה של חיים המתקיימים מכוח האינרציה ולא מתוך חיבור לחוויית משמעות והתפתחות.
מאמר זה מציע שאחד הגורמים היכולים ליצור שינוי בחוויית החיים כמובנים מאליהם הוא הידיעה שמוות הוא אפשרות הנוכחת תמיד. אומנם עובדה זו ידועה, אולם ידיעה תאורטית בלבד ניתנת להדחקה במידה רבה. לעומת זאת כאשר אנו חווים את המוות בכל תא ותא של גופנו ממש כשם שאנו חווים חום, קור או רעב, חוויית החיים כמובנים מאליהם קורסת, ואנו נאלצים לבחור – חיים או מוות. ההכרה בממשותו של המוות היא חוויה מטלטלת ופוקחת עיניים ובעלת פוטנציאל גדול לשינוי חוויית החיים (Frankl, 1985).
כדי להכיר בממשותו של המוות ברמה החווייתית יש לבוא במגע עם האין, עם החלקים הנפשיים שאינם נגישים לנו, המכוסים בשכבות הגנתיות היוצרות תחליפי חוויה ומעמעמות את חרדת המוות שהאין מעורר (Ogden, 1992; Eigen, 2004). שכבות הגנה אלו גורמות לתחושות של ריקנות, חוסר אותנטיות, אטימות רגשית ואף חוויה של זיוף (Winniccott, 1965). ריבוי ההגנות מרחיק את האדם מטבעו האמיתי ויוצר קליפת עצמי (Winniccott, 1965). קליפת העצמי שואפת לאפשר התאמה הישרדותית, אולם מכסה על העצמי האמיתי והופכת אותו למקום לא נגיש לאדם, שאין בו צמיחה והתפתחות (Winnicott, 1965; Winnicott, 1969). ככל שההגנות מתחזקות כך הולך גרעין העצמי ומתנוון, והמגע עימו הולך ופוחת (Winniccott, 1965). הסרת שכבות ההגנה כרוכה בכאב ובפחד לקרוס, להתמוטט ולהיעלם (Winniccott, 1974), אך מביאה לחוויית גילוי עצמי, חיות והתחדשות נפשית.
מאמר זה מציע התבוננות על קונפליקטים אישיים כנובעים מחוויה אנושית משותפת שבה מתקיים מאבק בין שני כוחות בסיסיים ומנוגדים: שאיפתנו לחיות ושאיפתנו למות. הרצון לחיות מבטא את השאיפה להתמודד ולהתפתח, אולם כתוצאה מהקושי, הסבל, המצוקות, המכאובים והמגבלות שמהווים חלק אינטגרלי מהחיים, מתקיים בתוכנו גם הרצון למות, המשקף כמיהה להרפיה מוחלטת, למנוחה גמורה, למקום שבו אין צורך בהתמודדות (פרויד, 1927, 1930). זהו קונפליקט ראשוני של האדם (ליבנה, 2018; Amara, 2018). הרצון התת-מודע לחדול מלחיות מעורר פחד מהמוות, לכן כל עוד המאבק בין הכוחות המנוגדים לא נחשף להכרה המודעת, יש לו השפעה ניכרת על מוטיבציה של האדם לברוא מנגנוני הגנה שיקלו עליו לא לחוש את הרצון לחדול והפחד המתלווה אליו ולהמשיך לתפקד למרות היעדר, מינורי או מהותי, של הרצון לחיות. מתוך חשיפת הקונפליקט בין הרצונות ברמה החווייתית יכולה להיווצר אפשרות לבחירה מודעת בחיים, בחירה שתחזק את הרצון לחיות ואת תחושת היכולת להתמודד עם אתגרי החיים.
לחיזוק רצון החיים יש השפעה בכוח על תחושת הבריאות במובנה הרחב. הבחירה המודעת בחיים אינה חד-פעמית ועליה להיעשות שוב ושוב, כספירלה, בכל חשיפה של רובד עמוק יותר בנפש האדם.
היכולת לבנות כוח פנימי המחובר לרצון החיים, ראשיתו בחשיפת הקונפליקט והכרה חלקית במנגנוני ההגנה המסתירים אותו. ככל שההגנות נחלשות – כתוצאה מההכרה בהן והעבודה הטיפולית, שתתואר בחלקה בהמשך המאמר – כך מתחזק הכוח הפנימי והופך למהותי יותר, כפי שיוסבר.
כוח פנימי זה מייצר חיבור מחדש לגרעין עצמי אותנטי ומקדם את צמיחתו. עם התחזקותו של הגרעין הפנימי מתרחבת יכולת ההתמודדות של הפרט עם קשיי החיים ואתגריהם ממקום בריא ומתפתח יותר ופחות הגנתי-הישרדותי, ובכך מתאפשרת תחושת חיות וחירות פנימית ויכולת רבה יותר לבטא את הטבע הייחודי והיכולות האישיות.
עיקרי שיטת יהודית עמרה יוצגו להלן, תוך המחשתם בציטוטי מטופלות ומטופלים. מפאת קוצר היריעה לא יפורטו במאמר זה כל טכניקות הטיפול של השיטה המאפשרות לאדם לחוות מצב פנימי עמוק ובכך עוזרות לחשוף רבדים תת-הכרתיים. הציטוטים משקפים רבדים אלו.
יסודות שיטת יהודית עמרה
עיקרה של שיטת יהודית עמרה הוא עיסוק במאבק הפנימי התת-הכרתי שבין חיים למוות, הנחווה באופן חלקי או מלא כקונפליקט בין הרצון לחיות ולהתממש לרצון להרפות מהחיים ולהיעלם. שיטת הטיפול התפתחה במשך שנים מתוך התבוננות בתהליכים טיפוליים רבים ובטכניקות מגוונות (Amara, 2018). במהלך ההתבוננות התגלו שלושה נושאים עיקריים, צירים, שמרבית המטופלים והמטופלות חווים בתהליך הטיפול: קשר לעולם, קיימות בעולם, תנועה בעולם.
לכל ציר שני קטבים: בציר הקשר לעולם מצויה תחושת ניתוק בקוטב אחד של הציר, ובקוטב השני קיימת תחושת חיבור; בציר הקיימות בעולם בקוטב האחד יש אי-קיום ובשני קיימות ונוכחות; בציר התנועה בעולם מצוי קוטב מאמץ והחזקה מול קוטב תנועה טבעית ושליטה פנימית. שלושת הצירים מבטאים את נושאי העבודה הטיפולית המתבצעת הן בחדר הטיפולים הן מחוצה לו, כעבודה עצמית של התבוננות ועשייה, בהתאם לשלבי הטיפול השונים ובהנחיית והמלצת המטפל או המטפלת. העבודה על שלושת הצירים מחזקת את החיבור הישיר לחיים ובו בזמן מפחיתה את האינטראקציה ההגנתית הפנימית והחיצונית. החיבור הישיר לחיים נוצר ככל שהבחירה המודעת בחיים מעמיקה, אף שהבחירה לא בהכרח נאמרת מפורשות, אלא לרוב מגיעה כתחושה וכהבנה כתוצאה מהתהליך הטיפולי.
ההתקדמות בתהליך היא ספירלית, כלומר הצירים העיקריים חוזרים ומופיעים – בכל פעם באופן עמוק וברור יותר – וכל סיבוב בספירלה מביא עימו חוויית התפתחות חדשה, התבוננות מעומק אחר והתמודדות אחרת בפועל.
הדגש המרכזי העולה מהניסיון הטיפולי בשיטה הוא שהשינוי המהותי מתרחש במטופל או במטופלת ככל שהם חשים את הידע המתגלה להם על עצמם ועל דרכי הפעולה שלהם בעולם, ולא מסתפקים בידיעה תאורטית של ידע זה. כדי לחוש את התחושות ולא רק להבינן ולדעתן, נעשה שימוש בטכניקות טיפוליות המנגישות רבדים תת-הכרתיים, וכן נדרשת עבודה עצמאית רבה של התבוננות אקטיבית, הנלמדת בהדרגה על ידי המטופלים והמטופלות עם התקדמות התהליך הטיפולי.
קשר לעולם
הניתוק נחווה כתחושה קשה של אובדן דרך וחוסר חיבור לעצמי ולחיים:
"אני בתחתית בור, אין שום אור, כמהה לאור [...] חווה ריק [...] זה כמו דלות, שעמום [...] "; "לבד, מנותקת [...] לא להיות בתוך הדברים שבחוץ אלא לידם [...] חוסר חיות"; "אבודה בעולם [...] בלבול [...] כמו ללכת לאיבוד, מפחיד [...] חושך, בדידות".
בחוויית הניתוק אדם לא מצליח להרגיש את ממשות החיים, ולכן יש הרגשת ריקנות, תחושת הימצאות ליד החיים וחוויית ניכור וזרות:
"ויתור על הגוף, לא מכירה אותו, זה לא שלי [...] זאת תחושת חוסר חשק, כמו אדישות, אפאטיות", "רואה גוף כמו מפלצתי, זאת לא אני [...] זרות".
כאשר תחושות אלו מגיעות להכרה כתוצאה מהתהליך הטיפולי, מטופלים מתארים שהם מזהים אותן גם בחייהם, וכך יכולה להתחיל עבודת התבוננות יומיומית; ההתבוננות כשלעצמה יוצרת שינוי הדרגתי אף מחוץ לפגישות הטיפוליות.
הניתוק בין החלק בנו שרוצה לחיות ולהתממש בעולם לבין החלק שרוצה להרפות ולהיעלם נחווה לעיתים קרובות כמאבק בין רוח לחומר, בין קל ואוורירי לכבד ודחוס, ואפשר להבינו כמייצג את המאבק התמידי בין חיים למוות בתוכנו:
"הראש נפרד מהגוף, הראש קל והגוף כבד, כואב. זה כמו גוף בלי ראש [...] הרגשה של חוסר טעם, זאת ממש ההרגשה בגוף: תחושת חוסר משמעות, לא רוצה את זה [...] עדיף ללכת, לא להיות"; "הראש מושך למעלה, כמו הליום. הגוף כבד ומושך למטה [...]"; "מרגישה שכלום לא מחובר לכלום, הכול חלקים נפרדים [...] אין שליטה בהם, כל חלק עושה משהו אחר"; "הרצונות מתרוצצים בפנים, יש שם פיצול [...] משיכה לשני כיוונים שונים, כמו להיקרע, מאוד כואב".
כאשר הניתוק והזרות מתחדדים מתחולל היפוך ומתחיל חיבור לגבולות חומריים, לקרקע בטוחה, לגוף. תחילה עלול החיבור להיחוות כלא נעים כלל, כצמצום, כדחיסות, כחנק וכבהלה:
"כאילו שהרגל תקועה באדמה [...] תקיעות, מוגבלות, לא יכולה לזוז [...] בהלה [...] כאילו שהרגל מחוברת לאדמה, כמו מגנט [...]"; "מרגישה גועל, ממש סלידה, צמצום נורא חזק, לא מסוגלת להיות בזה [...] משום מה עולה לי המילה חומר, כולי בצבע חום, כלואה בתוך החומר, מחנק. בחילה [...] עכשיו פתאום יש תחושה של נוכחות, יש בלבול – דחפו אותי פתאום לעולם, לא יודעת למה. כעס גדול, מרגישה אותו באף"; "זה סוגר עליי, אין אוויר, מחנק, כמו בוואקום, הולך ונסגר עליי [...] תיחום"; "מרגישה הרבה צמצום [...] קלאוסטרופוביה, פאניקה, מרגישה את כל הגבולות של הגוף כמו עצבים [...] בוערים, כאילו משהו מנסה לפרוץ החוצה [...] זה מצמצם [...] צריך לשבור"; "לא נוח לי בגוף. מרגישה כאילו כל פעם זה בנקודה אחרת [...] מעצבן. אני כמו עקומה בתוך הגוף. אני מרגישה שאני נלחמת בלא להילחם [...]".
מתוך החוויה הקשה אפשר לראות שמתחילה באופן טבעי תחושת קבלה והסכמה, וזו נחווית כמו תחושת התמזגות בין חלקים רוחניים לחומריים ומורגשת כתחושת התרחבות נעימה, כיתר מקום בגוף, כיציבות וביטחון:
"כאילו שיוצאים שורשים מהרגל לאדמה [...] נעים יותר, תחושת יציבות [...] בטחון"; "מרגישה חזק את הרגליים ומעל לראש – יש לי מסגרת, בתוכה מרגישה את הלב. תחושה של שלמות [...] "; זה יוצר נפרדות [...] שקט [...] יש מרחב [...] נכנס אור"; "הרגשה של אור בתוך גבולות"; "קבלת הגבולות בהסכמה יוצרת תחושת סנכרון והרמוניה"; "עכשיו מרגישה כמו מין כניעה, התמסרות [...] נוחות רפויה [...] חוויה של הזדקפות. אני אחת עם הגוף [...] מרגישה תקשורת בין כל התאים וכל החלקים [...] כמו הרמוניה, הכול פועל יחד"; "עכשיו הכול נהיה שקט. הכול רגוע. כמו לבן. נקי. זה נעים, שהמוח לא עובד, שהכול במקום. אני מרגישה את הרגליים שהן כבדות ומונחות"; "בהירות [...] צלילות [...] כאילו שאני רואה את כל האיברים הפנימיים [...] תחושה מאוד נעימה, תחושה של חיים".
כאשר האדם אינו מבין את המאבק האנושי הפנימי, הוא משליך את התנגדותו לגבולות על נסיבות, אירועים ואנשים בעולם החיצוני, וכתוצאה מכך משמר תחושת אי-קיום ובדידות.
קיימות בעולם
כדי ליצור חוויה של קיימות ראשית יש להכיר בחוויית אי-הקיום, המופיעה תחילה אצל האדם באופן עמום בלבד (Amara, 2018) כתחושות של חוסר אותנטיות, אי-רלוונטיות, חוסר נראות, חוסר השפעה, חוסר מקום בעולם, חוסר התמודדות וביטול עצמי:
"בתוכי מרגישה שהכול בכאילו, רק שלא יגלו מי אני באמת [...] לא חכמה במיוחד, אין לי כישרונות מיוחדים [...] לא שווה"; "אף פעם לא עשיתי משהו שאני אוהבת, חיה רק בשביל הסביבה [...] אני רק קיימת, אבל לא חיה"; "כמו תחושה של ריצוי, אני לא באמת אני, רק מה שכולם רוצים ממני"; "כמו מריונטה, מישהו או משהו אחר מושך בחוטים"; "אני צועקת וצועקת ואף אחד לא שומע, כמו בתוך פעמון גדול מזכוכית".
האדם מכלה את כוחותיו בניסיון להיאבק בנסיבות, באירועים ובאנשים בעולם החיצוני, עליהם הוא משליך את אי-הקיום הפנימי, כדי להראות לעצמו ולעולם את קיומו המיוחד:
"הרגשתי שאני נעלמת, שלא יראו אותי [...] לצעוק שאני אחרת ולהראות שאני פה [...] להראות שאני לא כמוכם [...] שיראו שאני מיוחדת"; "כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי [...] שיראו מי אני, להיות מעל כולם [...] בתוכי אני מרגישה שהכול שקר [...]"; "כולם מוחקים אותי, אין לי קול בעולם".
תחילה אי-הקיום נחווה, כאמור, כתוצר של נסיבות חיצוניות, אך במהלך הטיפול המטופלת או המטופל מתחברים באופן ברור יותר לחוויית אי-הקיום וחווים אותה כחוויה פנימית, במנותק בנסיבות חיצוניות:
"מרגישה מיותרת, לא רוצה להרגיש ככה [...] כמו הזיה, כאילו הרגשתי שאני לא קיימת [...] הכול ריק, הגוף כמו מסגרת ובפנים אין כלום"; "מרחפת באוויר, כאילו שאני לא נמצאת בכלל, אני רק אוויר, אין גוף בכלל".
כאשר תחושת אי-הקיום מתחילה להתחוור כחוויה פנימית יכולה להתחיל לקיחת אחריות עליה, ובאופן פרדוקסלי, למרות המפגש עם התחושה הקשה, מטופלים מתארים יותר רוגע מעצם הבהירות הפנימית. בה במידה שהתקשורת הפנימית מתבהרת, כך נהיית גם התקשורת החיצונית בהירה. כביכול אנו משקיפים הן פנימה הן החוצה דרך חלון ששמשתו נקייה יותר. מתוך כך מתחילים להתחזק ההכרה בקיימות והערך העצמי.
"פתאום אני נוכחת, פתאום יש לי מקום [...] אני נמצאת שם, לא רק מספר"; "מעריכה את עצמי אמיתי, לא במאמץ"; "כמו שאני, ככה זה צריך להיות"; "אני במקום שאני לא צריכה להראות כלום, אני כל יום אומרת תודה על המשפחה והחברים שלי ומרגישה שהם מעריכים אותי"; "תחושה שהגוף עצמו יותר מוצק, יותר מסה. כאילו שאני יותר אני, יותר קיימת", "קבלה עצמית, עומדת על קרקע ומרגישה שהיא שלי, פה זה המקום שלי"; "זה כמו לפקוח עיניים, לצאת ממקומות צרים וחשוכים, אל התרחבות וקיום".
ככל שתחושת הקיימות גוברת האדם מגלה את טבעו האמיתי, רואה יותר את חשיבותו ואת יכולותיו, ומטופלים ומטופלות מתארים תדיר שגם הסובבים מתחילים לראות את ערכם ולכבדם. כמו כן אובדן הכוחות הנובע ממאבק בתחושת חוסר הנראות מצטמצם, ומתגבר תהליך של שימוש בכוחות למימוש פוטנציאל.
תנועה בעולם
כאשר נעדרת תחושת נוכחות וקיימות יש חוויה של החזקת משימות החיים מתוך מאמץ רב:
"מרגישה שאני לא אני, כמו ריצוי, זה כמו תחושה של זיוף. זה המון מאמץ, הכוחות מתבזבזים, עייפות גדולה"; "כמו תפאורה שתיפול [...] אני איפול הרבה יותר עמוק. הכול בנוי על התפאורה. אני לא יודעת מה יפתח כשהכול יקרוס"; "סובלת מחרדות [...] אני כל הזמן בקונטרול [...] עכשיו זה משתלט עליי [...] פחד למות [...] כל הזמן דואגת ומנסה לשלוט במה שכולם עושים".
מתחת למאמץ ולהחזקה שוכנת תחושת אי-סדר והתפרקות:
"מרגישה אובדן שליטה, התפרקות, ערפל [...] אני לא מכירה את התחושה הזאת [...] קשה לי להיות בזה [...] מפחיד".
תחושת הכאוס העמוקה מורגשת גם בגוף:
"הגוף לא מקבל אוויר, יש אוויר אבל אין חמצן [...] אובדן שליטה [...] הכול רועד [...] גם בראש אני לא שולטת בכלום [...] חלשה, לא מסוגלת להיות ככה [...] חולשה נוראית [...] כאילו כל הדם יוצא מהגוף, כמו להתעלף".
כאשר מתקיים מגע עם החוויה הכאוטית היא מתחילה להשתנות לחוויית סדר וכוחות מחודשים, ואלו מתוארים כמו שליטה חסרת מאמץ של האדם בעצמו:
"כמו סדר חדש [...] תנועה שמתרחשת מעצמה, באופן טבעי. זה לא אני עושה, זה קורה לבד [...] מאוד נעים"; "אני הרבה יותר ערנית והרבה יותר מספיקה [...] יש יותר אנרגיה ויש יותר ביטחון להשתמש בה [...] פחות בזבוז, תחושה של כיוון"; "לפני זה הייתי ממש באוויר. שום דבר לא היה מחובר למציאות, הכול היה לא מחובר למציאות לא ראיתי טוב את העולם. ועכשיו כשאני פה על הקרקע הדברים יותר יושבים"; "יש יותר תחושת חיבור, כמו שליטה שהיא לא שליטה [...] שליטה לא בכוח [...] תחושה של משהו טבעי [...] פשטות"; "כבר אין התקפי חרדה, לפעמים יכול לבוא כמו רמז [...] כאילו לרגע אין אוויר, אבל היום אני שולטת, לא רוצה להגיד שולטת, אבל יודעת שזה יהיה בסדר, יותר ביטחון בגוף [...] הרבה פחות חרדה [...] יותר יודעת [...] אין לי דרך לשלוט מרחוק, יכולה לשלוט רק בעצמי [...] יותר רגועה, עסוקה בעניינים שלי ואפילו נהנית מהשקט"; "אני מרגישה שאני קצת מרחפת. קצת מפחיד. פחד לרחף יותר מדי [...] מצד אחד שליטה מצד שני [...] אין לי מילים. יש קצת יותר הקלה. יש יותר שליטה. יותר טוב. אני מרגישה אותה ברגליים, כמו תנועה שמתחילה ברגליים, תנועה שמתחילה לבד, מעצמה".
תחושת השליטה הפנימית באה לידי ביטוי בבחירות חדשות – המורגשות כמדויקות יותר, בביטחון רב יותר של האדם ביכולתו להתמודד ובהגדלת היכולת של האדם לסמוך על עצמו, ומתוך כך, בהמשך הדרך, גם על הסביבה החיצונית.
התהליך כספירלה
שכבות ההגנה הנוצרות במהלך החיים רבות מספור, והן מתבטאות בכל מרכיבי האדם – תחושות, רגשות, קוגניציה והתנהגות –בכל שכבות ההגנה מצויים ביטויים של הקונפליקט בין הרצון לחיים ורצון למוות, שאפשר לכנותו גם אי-רצון בחיים. הקונפליקט מבוטא בצורה שונה בכל שכבה ועשוי להיראות אחרת, למשל בשכבה אחת המאבק יבוטא בצורך להרגיש לעומת הפחד מלהיפגע; בשכבה אחרת יבוא לידי ביטוי ברצון להתנסות בדברים חדשים מול רצון להישאר במוכר ובידוע; בשכבה אחרת, יגולם במאבק כין תשוקה להשמיע קול ודעה ובין הפחד מתגובה שלילית; בין הרצון
לבלוט לרצון להיעלם; בין הרצון לשלוט לצורך להרפות ועוד. לפי שיטת יהודית עמרה קונפליקטים אלו הם הפנים הרבות של המלחמה המתמדת בין אנרגיית החיים לאנרגיית המוות שבתוך כל אדם.
הספירליות של התהליך נובעת מהצורך לעבור דרך שלל ביטויי המאבק כדי לחבר את האדם בכל פעם מחדש להבנה שהוא חווה שוב ושוב את המאבק הבסיסי האחד. ככל שההבנה שוקעת מתחילה באופן טבעי לקיחת אחריות על הקונפליקט התמידי הזה, ומכך מתאפשרת יתר צלילות בהתבוננות על דילמות החיים. בכל סבב בספירלה מתרחש תהליך שבו אי-הרצון עובר מהתת-מודע למודע, ומשכך פוחת הצורך בשקר עצמי, להסתרת הקונפליקט. ככל שהמטופל או המטופלת מתקדמים בטיפול כך הם מגיעים להכרה במידה ברורה יותר ומהירה יותר בכל שכבת הגנה, ופעולתו האוטומטית של אי-הרצון על האדם הולכת ופוחתת. ככל שפוחתת השפעתו האוטומטית של אי-הרצון בחיים, כך גדל רצון החיים.
דיון
ביסוד שיטת יהודית עמרה עומדת ההנחה שבתוכנו מתקיים מאבק תמידי בין רצון לחיות ולהתממש לבין הרצון להרפות ולחדול. הדרך להתמודד עם המאבק היא לחשוף את השכבות המסתירות אותו ובה בעת לחזק את בניית הכוחות הפנימיים. כוחות אלו יוצרים מרחב פנימי וקיימות, ואלו מגדילים את יכולת ההכלה של המאבק וההתמודדות עמו, ובכך מתאפשר למטופל לחוש את הרצונות המנוגדים פחות כמאבק ויותר כקונפליקט בר הכלה. הטיפול בשני הערוצים מקורו בראיית הקשר שבין שני התהליכים: ככל שהכוח הפנימי מתחזק כך מתאפשרת הסרת השכבות, וככל שהשכבות מסולקות האדם מתחבר לתחושת העצמי הפנימי; תחושת העצמי הפנימי תומכת בהגדלת הכוח מבפנים החוצה ובה בעת נתמכת על ידו. עם חשיפת הקונפליקט והפיכתו למודע מתרחשת הכרה בתחושת אי-הקיום הפנימית, וכך פוסקת בהדרגה ההשלכה של תחושה זו על אנשים ואירועים בעולם החיצוני. משכך חוויית הקורבנות והמלחמתיות פוחתת, ומתחילה להתפתח תחושת קיימות, המלווה בתחושות אחריות למהלך החיים ולהתמודדות עימם. אלו מעצימות את תחושת השליטה של אדם בחייו הפנימיים, ובהדרגה גם בחייו החיצוניים.
לפי שיטת יהודית עמרה יש קשר הדוק בין הצירים העיקריים שהמטופלים והמטופלות מתמודדים עימם בתהליך הטיפולי: לצורך בניית קיימות נדרשת הסכמה לגבולות, אך הרוחניות מטבעה חסרת תיחום וגבול, ואפשר להבינה כחלק בנו המחובר לחוויית אחדוּת, התפשטות ואין-סוף, חלק השואף תמיד להיות חופשי מגבולות ומגבלות ונטול התמודדות. מגע הרוח בחומר יוצר חוויה של צמצום קיצוני, ומתוך כך החלק הרוחני מתנגד לדחיסות, לכובד ולגבול – במציאות החיצונית או הפנימית – ואף נלחם בהם. מפאת התנגדות הרוח לחוקי החומר אנו שרויים בחוויית חוסר קשר לעולם ולחיים. עם זאת כאשר נוצרת הסכמה מרצון לגבול, מתחילה חוויה של קיימות והתרחבות, משל קיבלנו על עצמנו את חוקי העולם, ועתה אנו יכולים להתחיל לחיות ולהתממש בתוכו. זהו תחילת השינוי מאי-קיום לקיימות ונוכחות.
בה בשעה החיבור לעולם מעורר בנו קשר לתחושת הקטנוּת והמוגבלות שלנו לנוכח הדברים שמחוץ לשליטתנו, בדומה לחווייתו של אדם הניצב מול כוחות טבע איתנים, ויש להסכים להרגיש את חוסר השליטה כדי להתחבר לכוח הפנימי ולתחושת השליטה הנכונה, שהיא השליטה בהכוונת חיינו שלנו. החיבור לכוח הפנימי מפחית את הפחד מאובדן שליטה ובהתאמה את הצורך להכחיש את חוסר השליטה הקיים באספקטים רבים של החיים וכך משחרר את האדם מהשקעה תמידית של מאמץ ביצירת אשליית שליטה אומניפוטנטית ומאפשר מיקוד בשליטה הפנימית על עצמנו ועל
אירועים בחיינו שאכן יש לנו יכולת להשפיע עליהם, וכך נוצרת תנועה טבעית יותר ופחותת מאמץ.
מרבית התהליכים בשיטת יהודית עמרה נחווים תדיר על ידי מטופלים ומטופלות ככואבים, קשים ולא נעימים, וזאת על שום החיבור החד לתחושות של צמצום, עצב, אובדן, מוגבלות, חוסר שליטה, אין אונים וחוסר קיימות. אך ככל שאדם מתפתח גדלה התחושה של היות חלק מהחיים, ופוחתת התחושה של חיים "ליד" החיים, העלולה לגרום להרגשה תמידית של החמצה. עם התקדמותו יבחר אדם יותר ויותר בתהליכי התפתחות מתוך הרצון להתממש, ולא רק מתוך חוסר ברירה וסבל, רגשות המביאים את הפרט על פי רוב לתחילתו של תהליך טיפול.
ההתפתחות יוצרת חוויה של חיבור לתחושת משמעות – רגש מרכזי בתהליך – המחליפה את חוויית חיים כדבר מובן מאליו ואוטומטי שאיננו בוחרים בחוויה של תכלית וטעם. ככל שחוויית המשמעות מקבלת מקום תחושתי-חווייתי בתוכנו, כך מתחזקת תחושת זכות הקיום של האדם בעולם כפי שהוא, ומתחילים לגדול בתוכו רצון לחיים, וכן רצון וכוח למימוש עצמי בתוך עולמו באמצעות ביטוי החלק הייחודי שבו. בתוך התהליך גדלה קבלת האנושיות הבלתי מושלמת, ומתוך כך קטן הצורך באישור חיצוני בלתי פוסק, וכן צומחת יכולת ההשפעה הטבעית של האדם על חייו ועל סביבתו. תהליך העבודה בשיטת יהודית עמרה הוא ספירלי ואין-סופי משום שכדי לחשוף רבדים חדשים יש להתחבר בכל פעם מחדש לחוויית האין. אולם החיבור נעשה בכל פעם ממקום עמוק יותר, בשל יותר, מבין, בוגר ומקבל יותר. כשם שהכאבים בתוכנו הם אין-סופיים, כך הולכות רמות הריפוי ומעמיקות, ואין להן סוף כל עוד האדם רוצה להתפתח.
ייחודיות השיטה היא ביכולתה לאפשר לאדם להרגיש שהידע מצוי בתוך תאי גופו, בעצמו ובבשרו ממש, וכך ההבנה התאורטית מתפתחת לתחושה שמטופלים ומטופלות מתארים אותה כידע חי. ככל שהאדם מתקדם, מתפתחת הלימה בין הרגש, המחשבה והעשייה. אז האדם חי בחיבור, נמצא בתוך החיים וחי את האמת הפנימית שלו (Amara, 2018). אפשר לתאר את חוויית ההתקדמות בתוך התהליך כהתעוררות הדרגתית ההולכת ומעמיקה של אדם אל תוך חייו שלו עצמו, אל נתוניו הטבעיים ואל הנתיב הייחודי שהוא מתווה בעולמו.
נספח
מצורפת דוגמה לתהליך פנימי שלם של אישה המטופלת בשיטת יהודית עמרה זה שלוש שנים. התהליך התרחש במהלך פגישה אחת ועולים ממנו הנגיעה בנושאים העיקריים שדובר בהם לעיל והמעבר בין התחושות הקוטביות: הרגשת חוסר הרצון לחיות נהפכת לרצון לחיות; חוויית אי-הקיימות משתנה לתחושת קיימות; חוסר הסכמה לגבולות משתנה להסכמה וקבלה; ותחושת שליטה מגיעה לאחר מגע עם תחושת חוסר שליטה:
"מרחפת בלי גבול, אין גוף, אין אני בכלל, מאוד נעים. עכשיו מתחיל הרבה כובד, כולאים אותי, ערבוב רגשות – עצב, כאב מחנק. יש משיכה מטה, כובד. קשה ללכת, כמו משקולות על הרגליים, זה מגביל אותי, כמו מסגרת, סוגר אותי. מחליש, נופלת על הרִצפה, שרועה, לא מנסה לשנות כלום. התמסרות. מקבלת – מה שיהיה, יהיה. שקט. ריק. שום דבר בחוץ לא מעניין אותי, רק נוכחת עם הגוף. כל העולם זו אני. נולד משהו, חיים. מרגישה זרמים בתנועה. איפה שיש תנועה יש מגוון: תשוקות, חוסר נוחות, הרבה תחושות. הזרמים מגיעים לראש – הוא מתחבר לאין סוף, אבל אני על הקרקע. אני לא יודעת כלום. חווה רק את המשיכה למעלה ואת המשיכה למטה. אין כלום חוץ מהחוויה הזאת. אין לי שליטה על כלום, מרגישה רק את התחושות ואת החיבור. כבדות. הסכמה להיות פה, כי חוץ מזה אין כלום. ככל שיש יותר הסכמה יש יותר זרמים, יותר תחושת חיים. ככל שתחושת החיים מתחזקת, החיבור מתחזק. כמו שכבה מסביבי, ואז יש את החיות גם מבפנים וגם את השכבה מסביבי שכאילו מזינה אותי במשהו. יש לי תפקיד. יותר יציבות ושייכות לקרקע. משהו מתחבר לרצפה. יציבות עם ביטחון, לא משהו שיכול ליפול. אין ספק. מרגישה רק מה שעכשיו. כמו להיות בשליטה טובה. רק הנוכחות שלי פה. הולכת בלי דאגות. התמסרות. קלילות עם חיבור לקרקע. זרימה."
ביבליוגרפיה
פרויד, זיגמונד (1927). עתידה של אשליה. בתוך: התרבות והדת. תרגום: קנטור, א. תל אביב: ספרית פועלים (2000)..
פרויד, זיגמונד (1930). תרבות בלא נחת. בתוך: התרבות והדת. תרגום: גוטשלק, י. תל אביב: ספרית פועלים (2000).
ליבנה, מ' (2018). חוויית הפסיכוזה: המודל הסובייקטיבי של האדם. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3683
Amara, I. (2018). The Judith Amara Method. private publication.
Eigen, M. (2004). Psychic deadness. Karnac Books.
Frankl, V. E. (1985). Man's search for meaning. Simon & Schuster.
Ogden, T. H. (1992). The primitive edge of experience. Jason Aronson.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Hogarth Press.
Winnicott, D. W. (1969). The use of an object. International Journal of Psychoanalysis, 50(4), 711-716. https://www.pep-web.org/document.php?id=ijp.050.0711a
Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Journal of Psychoanalysis, 1(4), 103-107. https://www.pep-web.org/document.php?id=IRP.001.0103A
על מחברת המאמר:
מיכל ליבנה מטפלת בשיטת יהודית עמרה משנת 2012, מרצה ומורה מוסמכת בשיטת יהודית עמרה וחברה בצוות העוסק בפיתוח השיטה.
מכשירה מטפלים ומלווה אנשים בתהליכי שינוי אישיים ועסקיים בשיטת יהודית עמרה.
בעלת תארים B.A בפסיכולוגיה ו-M.A בבריאות נפש קהילתית
הומאופטית קלאסית Rc.Hom, משנת 1999
תודתי לאלה נחום ומיכל גולדברג על עזרה ברישום ועיבוד הנתונים.
אנשי מקצוע רלוונטים לתחום
פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה
התמחות: דכאון, חרדות, דימוי עצמי, התמכרויות,בריאות הנפש, בעיות במיניות וזהות מינית,אבל ואובדן,לקויות למידה ק
אזור בארץ: בקעת אונו, בני עטרות, תל אביב וגוש דן
שפה: עברית,אנגלית
מומחית בטיפול במבוגרים ובמתבגרים ומדריכה הורים. התמקצעתי בטיפול במצבי משבר, חרדה ודיכאון, קשיים רגשיים.מטפלת בילדים שסובלים מדכאון
פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית
התמחות: יועצת בערוץ 13 לזוגיות ומשברי חיים. מטפלת בשיטת FIT לטיפול במצוקה ובמשברים
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן,ירושלים
שפה: עברית
מאמינה בכל ליבי ביכולת של כל אחת ואחד מכם, לצמוח ולהתפתח מתוך הקושי ולחיות חיים רגועים ומאושרים יותר. מגישה בערוץ 13 פינה בנושא זו
עובדת סוציאלית קלינית MSW
התמחות: ילדים והורים במשבר משפחתי, קשיים חברתיים, אבל ואובדן, פוסט טראומה, הדרכת הורים
אזור בארץ: רמת גן,גבעתיים
שפה: עברית
עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בילדים ונוער (כולל הדרכת הורים) במצבים של קשיי הסתגלות, חרדה, דימוי עצמי. מטפלת במבוגרים סביב אובדן
פסיכותרפיסטית עו"ס קלינית ומטפלת cbt
התמחות: קשיים רגשיים ונפשיים, התמכרויות,הפרעות אכילה,פוסט טראומה,התמודדות עם מעברי חיים
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן,מרכז
שפה: עברית,אנגלית
אני מאמינה בכוחו של קשר טיפולי משמעותי לאפשר התרחבות ומימוש של הפוטנציאל האישי, ליצור תמורות ביחסים של אדם עם עצמו ועם סביבתו,
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
זרות פנימית – להיות אני מבלי להכיר את עצמי סיון ירום - עובדת סוציאלית קלינית
תחושת שייכות זה משהו שכולנו שואפים אליו. כשאנחנו חלק משמעותי במשפחתנו, בסביבת החברים שלנו או בעבודה אנו לרוב נרגיש שלמים יותר. מה עם להרגיש שייכים לעצמנו? יש אנשים שמרגישים כאנשים זרים בתוך גופם ונפשם שלהם.
אגורפוביה ואיך ניתן לטפל בה? צוות על הספה
אגורפוביה היא סוג של הפרעת חרדה המתבטאת בקושי של האדם הסובל ממנה להימצא במקומות פתוחים ובמקומות שקשה להימלט מהם. אנשים עם אגורפוביה יחושו לכודים וימנעו משהות במקומות פתוחים או ממקומות צפופים או הומים כמו קניונים, הופעות ופסטיבלים, תורים גדולים, אולמות אירועים ואפילו אוטובוס.
The Effect of the Political Narcissism on our National Mood By Aaron Roy Spungin, Ph.D
One alleged reason the last election turned out the way it did was because potential coalitions were not created since the individual parties were too attached to their agendas and had no compromising vision.
המיתוסים והסודות של חופשת הלידה צוות אתר על הספה
על חופשת הלידה קיימים מיתוסים רבים. רובם עוסקים באמהות בחופשת לידה הנושאות כביכול בנטל פרנסתם של בתי הקפה באמצע השבוע. אבל את האמת האינטימית של חווית אותה חופשה מעטות האמהות המעזות לבטא בפומבי.
